בלי חרטות

״אגלה לך את כל סודותי אך אשקר אודות העבר שלי״ (טום וייטס) 

הרישומים של צוקי מעלים אל פני השטח של הרישום היסטוריות של ציורים. רגעים ציוריים שנאספו בכדי לבנות רישום. מעין היפוך שכזה: מהציור אל הרישום. ׳מהדבר עצמו׳ אל ה- study שלו, אל ההכנה. הרישומים מעלים באוב, מזמנים, מארחים ומסדרים את מה שמרכיב ציור. רוצה לומר, זו תערוכה (רישום) שהגיבור שלה הוא: ציור. ואולי נוכל לומר ציור מודרני שכן אלו רישומי ציורים מתקופת הרנסנס ואילך, ציורים שמלווים את צמיחת העידן המודרני במערב. ציורים מההיסטוריה והמחקר. 

גיבורים, כידוע, מופיעים דרך הפעולות שלהם, במלאכה, בהתרסה, בעקבות שהם מותירים, בהיסטוריה שהם עוזרים לעצב. הם הופכים גיבורים מדעת ושלא מדעת, מרצון ובעל כורחם. גבורתם משורגת באופיים, תכונותיהם הייחדויות, נסיבות חייהם. אלו אינם בגדר סודות, רכילות, או צידוק, שכן גיבור ניכר בפעולה ולא בסוד. הוא שייך לפומבי ולא לאישי, לנראות ולתצוגה ולא לנסתר. והרישום של צוקי אוסף את אותן מחוות ורשמים של גיבורו הציור כמו ׳ראיות נסיבתיות׳. כאן דימוי מופיע כדי לאזן קומפוזיציה, שם איבר מפותל כעדות להנאת האמן, פה ניסיון להבחין בגוונים וטונאליות של קטגוריות (שחור ולבן). הוא אוסף את אותן מחוות ורשמים כדי לבנות היסטוריות מושאלות, מפוברקות, לעיתים נתמכות מדעית אך בעיקר ציורית. (אחרי הכל אנו מתחקים אחר הציור). הם שם מסיבה, עדות לשררת הציור על הצייר. לכורח שמלווה את מלאכת הביטוי. ולעונג שהוא מספק. 

שמות הרישומים והסדרה המוצגת - פנטימנטי (חרטות) - מפנים למושג המתייחס לתהליכי יצירה. ״הפנטימנטו או חרטה, הוא, בשפת הציור, מפנה, אקט של תיקון בו נוקט האמן במהלך מלאכת הציור. לרוב, הפנטימנטו חבוי ורק במהלך השנים הצבע, הצובר שקיפות, חושף יד או פנים בתנוחה שונה, מצג קדום של בגד, חפץ או פרט ציורי אחר המבצבץ תחת השכבה העליונה. פעמים, החשיפה מתרחשת במעבדות החוקר בטכנולוגיות המגלות את הנסתר לעין: עקבות של נסיגה, פיגמנט או משיכת מכחול, התלבטות ותפנית במהלכי היצירה. קשה לדמיין, ולא רק בעולם הציור, מסע  יצירה שאינו מתעמת עם מימד הספק, עם שאלת התגובה לטעות, עם רצון לשפר, הצורך להסוות, למחוק  או להתחרט. הפנטימנטו, יש לדייק, שייך לקטגוריה של שינוי המתרחש במעגלי תהליך היצירה, נגזר מהתחבטות הצייר וכפוף להכרעת הצייר בינו לבין עצמו.״

המהלך ההפוך שבו נוקט צוקי - מהציור אל הרישום - כמו לוקח את מושג החרטה (התיאולוגי) מהצייר ומהפך אותו אל הציור. חושף את אופיו האסתטי. מהכוונה אל התוצאה. מהתודעה אל החומר. מהתהליך הנסתר אל התוצר. מהמקום שבו אפשר להתחרט, לשקול ולשנות את דעתך, לרגעים שבהם הציור פוגש ביצרו, מתעמת איתו, גובר עליו. רגעים של הכרח, שבה הפעולה מכריעה מעצם טבעה. מותירה רושם, בלי חרטות. כמו ברישום. 

הציור, גיבור התערוכה, מתקיים במנעד שבין תודעת החרטה והתובנה שאת הנעשה אין להשיב. במנעד שבין אשמה וצער, בין התקווה לגאולה ולקיחת אחריות. בין הנפש המיוסרת והמתענגת לגוף/חומר שמציע קשיים והנאות. נדמה שעבור צוקי הציור הוא יצור, חי, אנושי. כמעט אפשר לומר: ״הוא עצמו״. ובכדי לבוא איתו במגע נדרשת אינטימיות. נדרשת אתיקה. (שתסדיר את החרטה הנרקיסיסטית, אויבת האינטימיות). 

עניינה של האתיקה הוא בהתערבות ועיצוב ההתנהגות האנושית, בזיהוי של נטיות ותכונות ושימת לב לשימוש בהן. האתיקה כרוכה בתשומת לב והקשבה, בחזרה שוב על פעולות, בהתעקשות והתמדה וכישלון והתגברות, בהקניית הרגלים. האתיקה מלווה את הפעולה אל התוצר. 

מנקודת המבט האתית - זו של צוקי שעוקב ואוסף את עקבות נוכחותו של גיבורו הציור - הפעולה היא מה שהיא. היא בונה דימויים, וסצינות, ומקיימת יחסים, ומעוררת זכרונות, ומחוללת שינויים, ומותירה עקבות. מנקודת המבט האתית, זו של הצייר שמצייר רגעים ציוריים, הפעולה הציורית מממשת את עצמה ובכך מעידה על עצמה. מעבר להסבר ומעבר לחרטה. נותנת את עצמה - כפוטנציאל, כהכנה ו- study, כשאיפה ליותר טוב, לעוד יפה - לטובת הציור. הופכת תכונה שלו (הרגל). וזה מתוך ההיגיון של ׳המימוש העצמי׳ שאפשר לגשת למלאכת התפיסה וההרכבה של הציור - בעבר, בהווה, ובעתיד לבוא. 

רישומי החרטות של צוקי מאפשרים לגיבורו המתעתע לממש את עצמו: להיות נוכח. נוכח כעודפות של גילוי. נוכח כצירוף והוספה והכפלה, כפעולה גרידא. לא פעם, נוכח עד כדי היעלמות, אוירה ותו לא, יחסים בין כתמים, הדהודים בין שכבות. ומאפשרים לנו - שעומדים אל מול מרחב ׳ללא חרטות׳ - להרגיש בו. להתבונן בדרכי פעולתו. ללמוד מהמאבקים בהם עמד. לחוש בייסוריו. לשאוב הנאה מהצלחותיו: מעט זמן שקט - רווי דרמה - של הרהורים אודות ה-׳עצמי׳.