אתיקה חומרית , מנחם גולדנברג

1. ריאליזם פוסט-מודרני

הציור של צוקי נמתח בין שתי קצוות: ציורי שמן שאותם ניתן לכנס תחת הכותרת ״פורטרטים״, רישומי פחם ורישום שאותם אפשר ונכנס תחת הכותרת ״מלאכת האמן״. באופן כללי ולא מחייב אפשר להבחין גם בהבדל של גודל בין שתי הקבוצות, ולגבי ההבדל של הזמן שנוכח בהם כמעט מיותר לדבר. )רגע נצחי מחד והיסטוריה מאידך).

זו אינה הכפילות היחידה שנוכחת מול גוף העבודה. כך לדוגמא מהדהדת הכפילות גם ביחס ׳לעמדה׳ שצוקי

גרביאן מציע, צייר בעידן של אמנים: אמן שהוא צייר. זה שמחד הוא איש מלאכה מדיומלי המעמיד מקור ומנסה ללכוד את חוויית המפגש איתו. מאידך, אמן שעבורו המדיום הופך מרחב התייחסות, התבוננות, התנסות והתערבות. זה שמציב את הדימוי האמנותי, האסתטי, המדומיין, כמקור.

רגע לפני שנפסיק את השימוש בכותרות ננסה להיעזר באחת אחרונה, לטובת אפיון הכפילות שבין הממד הריאליסטי והממד הפוסט-מודרני שנוכחים בציור של צוקי.

העמדה הריאליסטית, מחזיקה ברעיון שיש דברים שחורגים מאופני התפיסה וההסדרה שלנו: מקור. מכך משתמע, ועל דרך ההיפוך, שמה שאנו תופסים הוא לעולם חלקי ומובנה: מקור-מלאכותי-חלקי. או מקור שהוא דימוי. שזה בעצם די דומה לעמדה ׳הפוסט-מודרנית׳, שצומחת מתוך הכחשת המקור והדגשת מערכות היחסים הפנימיות שמתוכן מתארגנות המשמעות והחוויה.

נמצא כי השניים כפולים ואחוזים זה בזה כמו שני צידי המטבע. וכפי שהאמן והצייר הם שני צידי המטבע, וכפי שה׳פורטרט׳ ו׳מלאכת האמן׳ אחוזים זה בזה.

ומהו אותו מטבע שאלו שני צדדיו? כאן אפשר להתבונן בהגיון ששתי העמדות חולקות: דגש על האמצעים להשגת התכלית (תוצר), דגש על חשיפת תנאי האפשרות של היש והתעסקות בהם, לטובת יצירה של תפיסה, יצירה של מציאות. רוצה לומר, בשניהם ניכרת זיקה למקצוע, או

למלאכה: לאתיקה. וזה מנקודת המבט של האתיקה שאפשר לגשת לציור של צוקי.

2. אתיקה וחומר

עניינה של האתיקה הוא בהתערבות ועיצוב ההתנהגות האנושית, בזיהוי של נטיות ותכונות ושימוש בהן. האתיקה כרוכה בתשומת לב והקשבה, בחזרה שוב על פעולות, בהתעקשות והתמדה וכישלון, והקניית הרגלים: באופני קיום של הפעולה.

הדיון האתי מובחן מהדיון המוסרי לא רק בבחינת דיון פרקטי לעומת דיון אידיאלי, אלא גם בלוגיקה שהוא מפעיל. כך לדוגמא בדיון מוסרי בו אנו נושאים עינינו לעבר אידיאל/ציווי טהור ומוחלט ההגיון מתעצב אל מול הערך של ׳אופטימיזציה אינסופית׳, השאיפה המתמדת להידמות לאידיאל. לעומת זאת, בדיון האתי שיוצא מהפעולה וחוזר אליה, שמתעניין בשינויים שהפעולה מחוללת, ההגיון מתעצב ביחס לערך של ׳מימוש עצמי׳. מנקודת המבט האתית הפעולה מממשת את עצמה ובכך מעידה על עצמה. היא מה שהיא, ולכך יש להתייחס, מעבר להסבר ומעבר לחרטה. הפעולה נושאת את האמת, אם להיות רגשניים לרגע.

זה מתוך ההגיון של המימוש העצמי - הפורטרט, מלאכת האמן - שאפשר לגשת למלאכת התפיסה וההרכבה של המציאות. או, במילים אחרות: ה״עצמי״ הוא ״החומר״ של האתיקה. ופעולת הציור היא מרחב החקירה והביטוי של אותו ממד חומרי של ה״עצמי״.

הציור של צוקי רותם את נקודת מבטה של האמנות - העוסקת בממד החומרי של העצמי - בכדי להוסיף למלאכה )לאתיקה( את מה שנחוץ לה להבנת העצמי כחומר. מלאכת הציור מאפשרת לאותו ״עצמי״ מופשט ומתעתע לממש את עצמו: להיות נוכח. לא פעם, נוכח עד כדי היעלמות, אוירה ותו לא, רווח בין כתמים, בין שכבות. לא פעם עד כדי פעולה גרידא.

ולשם מכוון הציור של צוקי: לפעול ולהפעיל את העצמי כחומר, כמשהו שאפשר להרגיש בו. במובן זה נוכל לומר שהציור של צוקי מתמקם מול שאלת החומריות מתוך הפרספקטיבה של המגע.

3. מגע בהסכמה

כמו ״העצמי״ כך גם היצירה פורשת מרחב אפשרויות של חוויה ופרשנות. וכמו באתיקה מממשת היצירה את העצמי שלה. מעידה על מי ומה שהיא, מתוך ההופעה בפומבי לעיני כל. רוצה לומר, מציבה הסבר של העצמי תוך כדי בניה שלו. מנקודת מבטה של היצירה נוכל לומר שהחומריות של ׳העצמי׳ נקבעת ומתעצבת במפגש בין חוויה והסבר. בין הרלוונטי והאקטואלי, בין מה שנוגע בך ומה שנוגע לך. בין הצייר והאמן.

מנקודת מבטה של היצירה: העצמי, כנוכחות החומרית שלו, אינו אלא השערה. דבר מה המאפשר לבוא איתו במגע, באמצעות ההתערבות של האמן. דבר מה הנחשף דרך ׳ההתנהגות׳ החומרית, המניפולציות וההרגשה שאלו מעוררים.

המגע של הציור מקפל בתוכו את החד פעמי, החולף והייחודי, המעורר תביעה, מתוקף המגע, להמשיך ולהתקיים (מעבר לאפקט ולזיכרון, שמתעוררים כשמגע מופר וניתק). מגע שהוא מפגש עם דבר מה שחורג מהתפיסה שלי (חורג מההתענגות גרידא) רוצה לומר, מגע משותף, מגע בהסכמה.

מגע שעניינו הנאה מיופי.

עד כאן ההסבר, עכשיו אפשר להתפנות לחוויה.

מנחם גולדנברג, יוני, 2021